1 ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃ 2 בן־אדם שים פניך על־הר שעיר והנבא עליו׃

3 ואמרת לו כה אמר אדני יהוה הנני אליך הר־שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה׃

4 עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי־אני יהוה׃

5 יען היות לך איבת עולם ותגר את־בני־ישראל על־ידי־חרב בעת אידם בעת עון קץ׃ 6 לכן חי־אני נאם אדני יהוה כי־לדם אעשך ודם ירדפך אם־לא דם שנאת ודם ירדפך׃ 7 ונתתי את־הר שעיר לשממה ושממה והכרתי ממנו עבר ושב׃ 8 ומלאתי את־הריו חלליו גבעותיך וגאותיך וכל־אפיקיך חללי־חרב יפלו בהם׃ 9 שממות עולם אתנך ועריך לא [כ= תישבנה] [ק= תשבנה] וידעתם כי־אני יהוה׃

10 יען אמרך את־שני הגוים ואת־שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה ויהוה שם היה׃ 11 לכן חי־אני נאם אדני יהוה ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשיתה משנאתיך בם ונודעתי בם כאשר אשפטך׃ 12 וידעת כי־אני יהוה שמעתי את־כל־נאצותיך אשר אמרת על־הרי ישראל לאמר [כ= שממה] [ק= שממו] לנו נתנו לאכלה׃ 13 ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי׃ ס 14 כה אמר אדני יהוה כשמח כל־הארץ שממה אעשה־לך׃ 15 כשמחתך לנחלת בית־ישראל על אשר־שממה כן אעשה־לך שממה תהיה הר־שעיר וכל־אדום כלה וידעו כי־אני יהוה׃ ף